למה ילדים כל כך כועסים? 
כעס הוא רגש לגיטימי. כולנו כועסים. אבל לפעמים, הרגש הזה משתלט, בעוצמות גבוהות מאוד, בתכיפות רבה. לפעמים אנחנו מתקשים להרגע מהכעס, או שהרגש הזה מוביל אותנו להתנהגויות קיצוניות, כמו אלימות. אז מה קורה אצל ילדים שנוטים לכעוס?
על פי תאוריית ההקשרות, שמנחה את תפישת עולמי, כעס, או התנגדות, מאפיינת קשר לא תקין, לא בטוח, בין ילד להורה. ילד שכועס (הקשרות חרדתית מתנגדת), מרגיש שהוא לא מקבל מה שהוא צריך, בעקביות, מההורה, וכועס על כך.
ייתכן, שלעיתים ההורה מבין, תומך מקשיב מאוד, ולעיתים, באופן לא צפוי ומאכזב, מאוד לא. חוסר העקביות, מבלבל, מפחיד, מכעיס, את הילד.
ייתכן, שההורה לא נותן לילד לפרוק רגשות קשים, אמיתיים, כי אין זמן, או כי זה עלול לסבך ולהכביד על כולם, או כי ההורה חושש להחמיר את מצב הילד,או שלא ידע מה לעשות עם אותן מצוקות שהילד יבטא.
ייתכן, שההורה לא יודע להרגיע את הילד כשקשה לו.
בכל המיקרים האלה, הילד כועס. הוא לומד להשתמש בכעס ככלי מקרב, לתקשורת עם ההורה. הכעס גם מחזק אותו, נותן לו כוח, מקום, תשומת לב מהסביבה. הכעס גורם לו תחושה של שליטה מסויימת.
אני מאמינה, בכל ליבי, שכעס לא מגיע סתם "כי לילד יש בעיה". כשילד כועס יש לו סיבה. גם כשהוא עובר במהירות, ממצב רגיל לכעס חזק מאוד, היתה לזה סיבה. אם נרצה לעזור לילד כזה, נטפל בהרגשה שלו, שהוא לא מקבל מה שהוא צריך, שאולי לא רואים אותו מספיק, לא מבינים אותו, ולא עוזרים לו, בעקביות. ננסה לשפר את איכות הקשר עם ההורה. נביא דוגמאות למצבים שבהם הילד לא הובן כהלכה, או לא קיבל מה שהיה נידרש לו, או שכעסו עליו, שפטו אותו, זלזלו בו, ביקרו אותו כשהיה במצוקה, במקום לעזור לו.
לפעמים ילד לומד במשפחה שאין מקום לביטוי רגשי. במקום להגיד נפגעתי, או קשה לי, או אני מבקש, צריך, רוצה, או אני עצוב, או אני כועס – מראים, בהתנהגות אלימה את מה שמרגישים.
במיקרים כאלה, שבמשפחה לא נהוג לדבר רגש, ויש שימוש באלימות, ילד יכול ללמוד שזאת הדרך הנכונה. אם לא נשנה, במהירות, הרגלי תקשורת והתנהגות בתוף המשפחה, לא רק אצל הילד, ההתנהגות הזאת תתגבש אצלו לדפוס קבוע, שיבש מאוד ויפריע למהלך חייו.